ניווט באפליקציות אייפון עבריות - ימין לשמאל או שמאל לימין?

אני עושה עכשיו אפליקציית אייפון לא גדולה. באופן טבעי ובכלל בלי לחשוב על זה פעמיים, סידרתי את כפתורי הניווט הראשיים (בתחתית המסך) מימין לשמאל. אבל אז, כשהעברתי למישהו ריוויו, קיבלתי ממנו פידבק שבאופן טבעי הוא הסתכל על זה משמאל לימין, ולא הבין מה הדבר הכי חשוב עושה בקצה השני.

מצד אחד, אתם יודעים. בכל זאת, עברית נכתבת מימין לשמאל; הווב העברי כולו הולך מימין לשמאל, ואת אף אחד לא מעניין הסטנדרט של הגויים בהקשר הזה. מצד שני, יש טיעון כבד משקל לכשעצמו: עולם האפליקציות בעברית לא מפותח מספיק בשביל לקבע סטנדרט אחיד, ומשתמשים רבים התרגלו באייפון להתחיל משמאל.

עשיתי בדיקה מהירה של כמה אפליקציות בעברית, לראות לאן נושבת הרוח, וגיליתי - במדגם לא מייצג - שאין סטנדרט אחיד. עמוד הבית של Ynet נמצא מימין, ושל הארץ משמאל. כפתור הבית של עכבר העיר (מקבוצת הארץ), יושב מימין, וזה של YesVOD יושב בשמאל. גם הראשי של נענע בשמאל, אבל זה של וואלה! בימין. מעניין הא?

אני חושב שעדיף שכולנו נהיה צודקים במקרה הזה, ולא חכמים, ונחליט שניווט בעברית הולך תמיד מימין לשמאל. הרי את הקריאה אני מתחיל מימין, למה שאת שריקת התפריט אתחיל דווקא מהכיוון ההפוך?

אז אולי מפה נוציא איזה סטנדרט? אני אשמח. בקיצור, למישהו יש תובנות בעניין הזה?

בעדינות עם המטאפורות שלכם, בבקשה

הגירסה החדשה של טוויטר לצד הרפרנס מהעולם הישן (מימין)

שימוש במטאפורות עוזר למשתמשים לקשר אלמנטים בממשק עם מודל מנטאלי שקיים אצלם מהעולם האמיתי, וכך - בין השאר - לרכך את עקומת הלמידה. דוגמה קלאסית למטאפורה שכולם מכירים הן הלשוניות - בחלונות או בווב - שנועדו לשחזר את חלוקת המידע וחוויית הדפדוף המוכרת לנו (או לפחות היתה מוכרת פעם) בתיקיות משרדיות קשיחות.

בשבוע שעבר שיחררה טוויטר גירסה חדשה לאפליקציית האייפון שלה. אחד החידושים העיקריים בגירסה החדשה הוא הוספת סטריפ של Trending Topics לראש הפיד. המעצבים של טוויטר בחרו לעצב את המודול הזה כך שיזכיר לוח זמנים ישן של תחנות רכבת - כשכל אות או שורה מורכבת משני לוחות אופקיים.

הרעיון, אני מנחש, היה לרמוז לכך שלפנינו מידע עדכני, חי ודינמי. בפועל, לא תפסתי את הסטריפ הזה מתגלגל מעצמו, כמו שאנחנו מכירים מהמטאפורה שעומדת מאחוריו (ולמה שיעשה את זה? זמני הרכבות מתעדכנים תדיר; נושאים טרנדיים צפים הרבה פחות). גם מבחינה גרפית הוא לא כל כך מתכתב עם שאר הרכיבים באפליקציה, ונראה קצת כמו נטע זר.

אבל אלה דברים קטנים, ואפשר לנמק אותם לכאן או לכאן. הבעיה האמיתית עם הרכיב הזה, היא שהאינטראקציה איתו מתבצעת בניגוד לאיך שאנחנו רגילים שהוא עובד בעולם האמיתי. כשפתחתי את הגירסה החדשה בפעם הראשונה, הבנתי ישר ובלי בעיות את הרפרנס, אבל לא הצלחתי לגרום למידע שבו להתגלגל כלפי מטה. באמת חשבתי שזה מוזר לדרוש ממני תנועה אנכית של האצבע על פני סטריפ נמוך כל כך, אבל קשה להאשים אותי. הרי לזה בדיוק העיצוב והמטאפורה שמאחוריו מרמזים.

לעשות סיפור ארוך קצר, כדי גרום ללוחות המידע האלה להתגלגל מעלה או מטה, צריך לגרוף עם האצבע שמאלה או ימינה. מוזר, נכון? לא טבעי, לא אינטואיטיבי ולאנשים רגישים אפילו גורם לצמרמורת קלה. ובכן, אלה רק חלק מהדברים הרעים שקורים כשמישהו אונס מטאפורה.

כולם מדברים על מסכים קטנים, אף אחד לא מדבר על מסכים גדולים

ראיתי השבוע באתר של CNN את העתיד של עיצוב אתרים לאינטרנט, והעתיד הזה נראה מרהיב. הוא הגיע באדום בוהק, עם כותרות עצומות ומלאות חיוּת, תמונות ענקיות ופונטים שגם סבא שלי יכול לקרוא. רק הפיקסול הקל של התמונות עורר אצלי חשד קל שהעתיד עדיין לא הגיע, והבנתי שהעיצוב הכל כך ויברנטי הזה הוא תולדה של תאונת דפדפן - שאריות מזום מופרע שעשיתי על יעד קודם בניסיון לפענח עוד טקסט בלתי קריא.

אבל אני דוחק בכם לנסות ולשחזר את הטעות הזאת בתנאים ביתיים, ובמיוחד על האתר של CNN (בפיסי מחזיקים את הקונטרול וגוללים מעלה עם הגלגלת), כי אני חושב שככה אנשים עם מסכים גדולים צריכים לראות אתרי תוכן גדולים. יש לי מסך 23 אינץ'. זה ממש אבסורדי שרוב האתרים מנצלים בקושי חצי מהרוחב שלו; זה אבסורדי כמו להשתמש באפליקציות אייפון על האייפאד, או בגירסה ההפוכה של הפארסה - לגלוש באייפון לאתרים שלא מותאמים כראוי.

מדברים עכשיו הרבה על ריספונסיב דיזיין (עיצוב מגיב? גמיש?), אבל בכל הטקסטים שקראתי על הנושא שמים את הדגש על התאמה למסכים קטנים, עם דגש על סמארטפונים וטאבלטים, ופחות על מסכי מחשב, שהולכים וגדלים כל הזמן. נדמה לי שהגיע הזמן להתחיל לחשוב גם על מקסימיזציה (מלשון Maximize), ולא רק על אופטימיזציה למסכים ניידים.

אתר אחד שאני אוהב מאוד את מה שהוא עושה בהקשר הזה הוא MSNBC בעיצוב היחסית חדש שלו. על מסך ה-23'' הוא נראה כמי שהכי קרוב לתת לי את החוויה המקסימליסטית שאני מחפש. מכירים עוד כאלה? יהיה מדהים לשמוע.

כך תסבירו בקלות ובקצרה למה עיצוב טוב עדיף על עיצוב גרוע

BigDeal מול באליגם. ממי הייתם קונים פדיקור דגים?

לא פעם מתעוררות אצל אנשים תהיות רדומות באשר לתרומה האמיתית של עיצוב הממשק והעיצוב הגרפי לשורה התחתונה (ולא משנה כרגע אם היא כסף, משתמשים יחודיים, תדמית, או כל פרמטר אחר). אשקר אם אומר שאצלי לא מתעוררות תהיות דומות מפעם בפעם, ובהחלט רוצה לקוות שאני לא היחיד שזה קורה לו בביזנס (אני אצא ממש אידיוט אם זה ככה, הא?).

בכל אופן, בדיוק בשביל הרהורים כאלה, טוב שמדי פעם מפעפעות היישר ללב המיינסטרים דוגמאות מובהקות לחוויה גרועה מכף רגל ועד ראש. מקרים כל כך בוטים של חוסר מחשבה, תכנון וליקויים עיצוביים, שגם מי שזה לא הדיי ג'וב שלו חוטף צמרמורת. וחשוב אולי יותר מכל במקרה הספציפי שלפנינו: דוגמה לעיצוב שבאופן מובהק פוגע בהכנסות של המוצר.

איך לעשות את זה נכון
כולם מדברים בזמן האחרון על שירותי הקופונים, וכמובן שבמדינת המעאכרים הזאת כבר יש איזה 92 מתחרים, וכל יום מתווסף עוד אחד לרשימה. מכיוון שאני סאקר של שופינג, אני מנוי על כולם, ואוהב לפתוח עם המבצעים האלה את הבוקר. זה מרגיע אותי, ומדי פעם אני גם קונה איזה קופון.

עכשיו, לכאורה אין פה אתגר גדול מדי. מייל יומי, עם מבצע אחד, שניים או שלושה, תמונה יפה, אינדיקציה צעקנית לאחוזי החיסכון, וכפתור הנעה לפעולה עצום. אז בואו נתחיל באמת באיך לעשות את זה נכון.

הדרך הבטוחה והקלה ביותר, כמו שאתם יכולים לראות כאן למטה, במבצע היומי של באליגם, היא לשכתב - או לשאוב השראה בשפתנו - עיצוב שידוע שהוא עובד. בעולם הדילים, לא צריך לחפור יותר מדי. יש שחקן אחד מרכזי, שקוראים לו גרופון, וכל מי שניגש להקים מיזם דילים הולך ללמוד מהם. אפשר להגיד הרבה דברים על העתקה ממוצר מצליח (כדאי לקרוא מה נילסן חושב בנושא), אבל זאת ככל הנראה האופציה הכי פחות מסוכנת, וככל הנראה גם הזולה מכולן. בעולם הזה, של רשימות תפוצה בנות עמוד בודד עם תרחישי שימוש מאוד ברורים  ומוגבלים, אני מוכן להסתכן ולומר שהיא כנראה גם הדרך הכי חכמה. אז כל הכבוד לבאליגם (וגם ל-Buy2 של וואלה!, בין השאר). אני באמת חושב שלא היה צריך ללכת רחוק יותר במקרה הזה.

מבצע של באליגם. כמו שצריך

איך עושים את זה לא נכון
מנגד, קחו את המוצר המקביל של Ynet, שקוראים לו BigDeal (המייל היומי מהם נמצא כאן למטה. האתר דווקא נראה כמו שצריך) ותראו איך הדבר האחרון שבא לכם לעשות זה לקנות ממנו דיל. קודם כל, כי לא ברור שזה מה שהמייל הזה רוצה שתעשו. אם אצל באליגם יש כפתור ירוק ענק שאומר "קנה", ב-BigDeal אף אחד לא טורח להזכיר מה אמורים לעשות פה,  למרות שלמייל הזה יש רק מטרה אחת. בניגוד למה שעשוי להתפרש ממנו, המטרה הזאת היא לא שתגזרו אותו בקו המקווקוו, אלא שתקנו מארזי עדשות מגע בחצי מחיר.

הלאה. בעוד אצל באליגם ודומיו ברור מאוד איזה מוצר עומד למכירה, בביגדיל צריך להתאמץ ממש כדי לפענח את העניין. הפונטים קטנים מאוד, ובהצעות הנוספות קורה הבלתי ייאמן ושמות המוצרים נחתכים באמצע! האם סביר לצפות ממישהו לקנות "פדיקור דגים gar..." או "עיצוב עוגות קפו..."? (קראתי שבאפל אף אחד לא מסתכל על סקיצות עם כותרות סטייל "לורם איפסום" או "כאן תהיה כותרת", אלא רק על טקסטים אמיתיים. זה בדיוק מה שהיה מונע את התקלה המטופשת הזאת).

נוסף על כל הצרות האלה, התמונות קטנות מכדי שאפשר יהיה ללמוד מהן משהו על המוצר שהן מלוות. שלוש מתוך 4 התמונות התחתונות סתומות לחלוטין, ויוצרות אפקט הפוך מהמטרה שלשמן הן הוכנסו: במקום להדגיש את המוצרים, הן יוצרות רעש שלא מאפשר להתמקד במבצעים.

עכשיו נשאלת השאלה, האם הייתם קונים מהחבר'ה האלה פדיקור דגים. וזה, בקצרה, הסיבה בשבגללה עיצוב טוב עדיף על עיצוב גרוע.

BigDeal. אוי ואבוי

טיפ לחג האהבה: איך לבחור בקבוק יין

זה היין שאני קונה בדרך כלל. יש מבצע בחינאווי, אגב: 3 בקבוקים ב-120 שקל

אני לא חובב גדול של יין, בלשון המעטה. למעשה, אני לא קונה כמעט אף פעם יין לצריכה עצמית. ובכל זאת, יש לי מתודולוגיה ברורה מאוד כשאני מגיע לבחור בקבוק, ואני חושב שכדאי שאתעד אותה כאן, כדי שאנשים שמעצבים וממתגים בקבוקי יין יידעו שיש תמורה למאמצים שלהם. חוץ מזה, כמובן, אפשר להקיש מדרך הפעולה שלי בדרך לבקבוק מסקנות שתקפות גם לתחומים אחרים.

למתודולוגיה, אם כך. כשאני בא לבחור בקבוק יין (אני מדבר רק על צריכה עצמית כרגע), יש שני קריטריונים בלבד שרלוונטיים עבורי.
1. שהיין יהיה יבש (אני מודה שזה פחות רלוונטי לבלוג הזה).
2. שיהיה לו פקק מתכת מתברג.

הסיבה שאני מחפש בקבוק עם פקק מתכת מתברג היא טריוויאלית להפליא: קל מאוד לפתוח ולסגור אותם. תכונה סופר-מתבקשת כשאתה בקבוק. מה שהרבה פחות ברור מבחינתי זה למה כל כך קשה למצוא בקבוקי יין כאלה. התחושה הלחלוטין לא מבוססת כל כלום שלי היא שמדובר באנומליה ישראלית. כלומר, שבמדינות עם תרבות יין מפותחת יותר, ברור לכולם שזה בסדר גמור לקנות יינות זולים עם פקק מתכת מתברג, אבל היבואנים בארץ לא חושבים שזה משהו שהישראלים מוכנים לו (זאת התחושה שלי, בכל מקרה. אני באמת לא מבין כלום בשוק הזה).

הלקח הקטנצ'יק שאפשר ללמוד מהסיפור נטול-האנרגיות הזה, מבחינתי: לא רק שלאנשים שונים יש מערכות שיקולים שונות ומשונות; מערכת השיקולים הזאת עשויה להשתנות גם אצל אותו אדם בהתאם לנסיבות (לארוחה אצל השגריר כנראה שהייתי הולך על אופציית השעם). במידת האפשר, כולם צריכים לקבל מענה סביר לסטיות שלהם.

שימו לב: שטויות מקושקשות שאתם עושים באתר פוגעות לכם באמינות ותדמית המותג

כתבתי כאן די בהתחלה שאני לא מתכוון להתעסק יותר מדי בשגיאות ובעיות UI של אחרים. זה בעיקר מנימוקי קארמה: כולנו עושים טעויות כל הזמן - כלומר, מקווה שזה לא רק אני - ולא הייתי רוצה להישחט לעיניי כולם על טעויות שאני עושה. ובכל זאת, אני רוצה להפנות רגע את תשומת הלב לעמוד הבית של ריגלי ישראל, כי אני חושב שבעלי ונציגי מותגים יכולים ללמוד מהמקרה שלו לקח קל וברור. 

והלקח הוא שכשאתה בונה אתר למותג שלך, ולא משנה עד כמה הוא נראה לך פשוט ונו-בריינר לעשייה, אתה צריך לערב בתהליך איש עם ניסיון בחווית משתמש ושמישות. אם אתה לא מערב איש מקצוע כזה, אתה מסתכן בכך שהאתר, ויחד איתו גם המותג שלך, יספגו פגיעה מסויימת ברמת האמינות וה[הכנס כאן מילה מהז'רגון השיווקי] שלהם.

במקרה של ריגלי ישראל, ברור שאף אחד לא חשב על האתר יותר מדי לפני שהוא עלה לאוויר בחופזה. משמאל למעלה יש תמונה של מסטיק שאי אפשר ללחוץ עליו, מתחתיו יש טיקר טיפים בלתי-שמיש והלוק הכללי, איך נאמר, לא בשיאו.

אבל מה שמעיד יותר מהכל שאיש ממשק לא העיף מבט על האתר לפני שהוא עלה לאוויר, זה 4 התמונות במרכז העמוד (שמרו על הפה, שמרו על המשקל וכו'). מישהו, אולי מנכ"ל ריגלי ישראל, חשב שיהיה מגניב לתמונות האלה איזה אפקט  ג'אווהסקריפט, כדי להוסיף קצת עניין ותנועה לעמוד. אולי בלחץ הזמן ובלהט הרגע, ואולי כדי לדמות תנועה של שיניים - אני באמת לא יודע - נבחרה ההתנהגות הכי מטופשת לארבע התמונות האלה; כזאת שב-20% מהמקרים מונעת מאנשים ללחוץ עליהן, רק בגלל שהם כיוונו את העכבר שלהם לחלק העליון של התמונה.

הנזק שהאפקט המקולקל הזה יוצר הוא כפול: ברמה הפרקטית, אנשים מתקשים להשתמש באתר; ברמה התדמיתית, אותם אנשים תוהים אם ריגלי ישראל מסתלבטת על הלקוחות שלה, מעגלת פינות ובגדול עושה שטויות מקושקשות גם בעוד תחומים פרט האתר שלה.

בקיצור, שני אקשן אייטמז לבעלי מותגים ונציגיהם בארץ:

1. אל תשיקו בחופזה.

2. ערבו איש UI בתהליך. אם לא מהתחלה, לפחות לפני שעולים לאוויר.

הצמדה לשמאל חייבת למות. גם לימין, כמובן

צילום: Jim Moran

אני לא מצליח להבין איך יש עוד אתרים שמוצמדים לשמאל (באנגלית; לימין בעברית) של הדפדפן. בכל פעם שאני נתקל באחד* כזה, אני נאלץ להשקיע עבודה פיזית בהסתגלות למצב החדש והמגוחך הזה. יש לי מסך 23 אינץ' והדפדפן פתוח בערך על 80 אחוז מהרוחב, ומוצמד לשמאל. ככה שאני יכול להעיד ממקור ראשון בוודאות: אתרים שמוצמדים לשמאל נראים כמו בדיחה (אתם עשוים לשאול את עצמכם למה אני לא מצמצם וממרכז את הדפדפן. אז חלק מהתשובה היא ג'ימייל - ראו בהמשך; והחלק המשמעותי יותר הוא שהחלונות שפתוחים מאחורי הדפדפן מפריעים לי בעין).

אבל למה בעצם אתם עושים לי את זה? (אני מדבר כאן לאתרים שוב) הרי המירכוז ניצח. זה הסטנדרט. לזה אני רגיל, שם העיניים שלי נמצאות, ולשם מכוון הפוקוס שלי. זה הדבר ההגיוני והנכון לעשות. המסכים התרחבו, אבל האתרים נשארו פחות או יותר באותו רוחב. מה ההגיון בלהשאיר אותם לכודים בגטו קטנטן בקצה המסך? עזבו את הצוואר והעיניים שלי; זה פשוט לא אסתטי.

יוצאים מהכלל עם היתר מיוחד במקרה הזה הם אתרים שעושים שימוש ב-100% מהמסך. הדוגמאות הבולטות כאן הם ג'ימייל ואמאזון, כל אחד מהסיבות שלו. בג'ימייל יש צורך להציג כבר באינבוקס כמה שיותר טקסט מתוך תוכן ההודעות. לאמאזון יש אינטרס ברור להציג עבור כל רוחב מסך את המספר האופטימלי של פריטים פר שורה.

כל השאר: אם אין לכם סיבה טובה, נא למרכז את האתר שלכם.

_________________________________________________________
* וזה לא סתם אחד. זה Adaptive Path, רק אחת מחברות הייעוץ הכי בולטות בתחום.

כשתגיות תופסות תחת

נתקלתי באתר הזה השבוע, ואני אוהב מאוד את השילוב שהולך שם בניווט הראשי בין תגיות לבין טאבים קלאסיים. אם תלכו לאייטם הזה, למשל, תראו שהוא ממוקם תחת שתי קטגוריות - Design ו-Inspiration במקרה הזה - ושתיהן מסומנות כפעילות. זה רעיון מוצלח בעיניי, מפני שהוא מוציא את הקטגוריות הוורדפרסיות שבדרך כלל אנחנו מתייחסים אליהן כסרח עודף מהגטו שלהן, ובועט אותן במעלה ההיררכיה. הרי בשום קונסטלציה אחרת לא היינו מעזים להפגיז עם 13 לשוניות בסרגל הניווט העליון.

חבל רק שאין אפשרות לבצע את ההצלבות האלה און דימנד, והן נותרות בתור חיווי בלבד. הייתי שמח לצ'קבוקס ליד כל קטגוריה, שיאפשר חיתוך אקטיבי על כמה קטגוריות במקביל. בכל מקרה, אני שומר לעצמי את הזכות לקבל השראה, מה שנקרא. ראו הוזהרתם.

למה ענווה היא תכונת מפתח בעיצוב לאנשים

הגביע באדיבות "אינדיאנה ג'ונס והגביע הקדוש"

התחלתי לעשות את מה שאני עושה עכשיו לפני משהו כמו חמש או שש שנים. זה קרה באופן קצת מוזר. יום אחד פשוט החלטתי להפסיק לעשות את מה שעשיתי עד אז (הייתי עורך תוכן בכל מיני מקומות), ולהתחיל להיות מאפיין אתרים, כמו שקראתי לזה אז. הצגתי את עצמי כמישהו שיודע לעשות את זה, ואיכשהו - אני לא בטוח איך - זה תפס. האמת? אני לא לגמרי מופתע. היה לי ביטחון גדול מאוד בעצמי. חשבתי שאני יודע הכל. האמת היא שלא ידעתי כלום.

במבט לאחור, מדהים לגלות עד כמה הייתי אידיוט. אני מעלה עכשיו באוב את ימיי הראשונים בתחום, ומתכווץ במבוכה. נכון, לא היה לי כמעט ידע מקצועי ותיאורטי כדי לעבוד איתו, שזה מצב לא אופטימלי לכשעצמו, אבל מתקבל על הדעת אצל  מתחילים - במיוחד בתחום נזיל וגמיש כמו המדיה החדשה, מה שנקרא. ולמרות זאת, מה שבאמת היה חסר לי באותם ימים זה מנה גדושה של ענווה. זה לא בגלל שהייתי שחצן, או יהיר, או כל מילה שהיא ההיפך המילוני מענווה. כי זה לא מדוייק. זה באמת, פשוט, לגמרי בגלל שהייתי אידיוט.

ימיי כאידיוט
אני אנסה להסביר: כשהייתי אידיוט, הנחתי - ושוב, זאת היתה הנחה תמימה לחלוטין - שכל העסק הזה פשוט וקל, ומציית למערך בסיסי מאוד של אמיתות וטעויות, עשה ואל תעשה. בהפשטה גסה זה הלך בערך ככה: יש כמה אתרים שאני אוהב; הם עושים את הדברים נכון; בכל שאר המקומות עושים את זה גרוע; מי שלא מבין את זה צריך להכיר את האתרים שאני אוהב ואז הוא יבין; ואם הוא לא יבין, הוא טמבל מארץ הטמבלים (אגב, הייתי שמח להודות שאני האידיוט היחידי שהיה שם, אבל את הלך הרוח הזה, בין אם כסאבטקסט ובין אם באותן מילים בדיוק - יוצא לי לשמוע כמעט בכל פגישה).

ככל שעבר הזמן, והעמקתי את ידיעותיי בתחום, גיליתי דבר מוזר: יש לי הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. מכאן הקשתי את התובנה הכי קריטית לפעולתי במרחב הזה: אני חייב לכפות על עצמי ענווה בכל מחיר. בכל פעם שכבשתי את היצר האידיוטי שלי לדעת אינסטנקטיבית מה נכון, והקשבתי למה שאנשים אחרים חושבים שנכון, התמורה היתה מיידית. הרגשתי שאני לומד עוד משהו.

אנשים הם מוזרים

הרציונל מאחורי הצורך בענווה כאן הוא ברור. יש מעט מאוד אמיתות אבסולוטיות בעולם העיצוב, אם בכלל. אנחנו יודעים בוודאות שכפתור מחיקה לא יכול להיות ירוק, וזהו פחות או יותר. אין הרבה חוקים שאי אפשר לשבור, ולמרות שיש שפע של קונבנציות שכדאי לציית להן, מן הראוי להעמיד אותן תמיד למבחן, בהתאם לנסיבות. וכמובן, בסופו של דבר הכל מתנקז למשתמשים. והמשתמשים הם אנשים. ואנשים הם מוזרים, אתם יודעים.

הבעיה היא שלהשתחרר מהאקסיומות המושרשות וההעדפות הפרטיות שלנו לטובת הקשבה ופתיחות מחשבה אמיתית זה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה. כולנו משתמשים באינטרנט, יש לנו דעות נחרצות לגבי איך הדברים צריכים להיות כדי שיהיה לנו נוח ונעים, והכי גרוע - לרוב מי שמתעסק בתחומי העיצוב יש חיבה יתרה לאסתטיקה. והעדפות אסתטיות הן פתח לצרות צרורות.

מבחן התוצאה
בגלל זה אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד על ענווה מאנשי שיווק מכירות. לא כי הם מגיעים עם שק גדול של צניעות מהבית, חלילה (הו לא, הם לא), אלא בגלל שרבים מהם אילפו את עצמם להשאיר את ההעדפות הפרטיות שלהם בבית. מפני שהם מבינים שיש רק פרמטר אחד רלוונטי, וזה מבחן התוצאה (ציטוט מוצלח ששמעתי מאיש שיווק אחד לא מזמן הלך בערך ככה: "באמת שלא מעניין אותי איך זה נראה. בסופו של דבר אנחנו נבדוק את זה על המשתמשים שלנו, ואם נגלה שהעיצוב הכי מכוער עובד הכי טוב, אז אני הכי אשמח; ככה אף אחד לא יעתיק את האתר שלי". אפשר רק לקנא באנשים כאלה).

ברור, ברוב המקרים אין לנו את הפריבילגיה לבחון כל החלטה שאנחנו עושים על קהל המשתמשים שלנו, וגם לא בקנה מידה קטן בהרבה, במבחן שימושיות כזה או אחר. אבל זאת בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים להיות קשובים - ואני אגיד יותר מזה, אסירי תודה - לכל בדל של אינפוט שאנחנו מקבלים לאורך התהליך מהקולגות והלקוחות שלנו. גם כשנדמה שהם לא מבינים שום דבר, ומה שהם אומרים סותר לכאורה את כל מה שאנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים.

הגבול הדק בין ענווה לחוסר מקצועיות
כמובן שקיים גם הצד השני של המטבע, וזה הסכנה של להיתפש כלא מקצועיים. אנשים אוהבים תשובות חותכות וברורות, והם מצפים מאנשי מקצוע מנוסים לספק אותן. אף אחד לא מצפה לשמוע בפגישה עם מהנדס ענו שאי אפשר באמת לדעת מה יהיה עם הגשר היפה שלו כשאנשים יעלו עליו. גם מאיתנו מצפים למידה דומה של ביטחון, ובמידה רבה של צדק. אני חושב שכאן צריך להשתמש בשיקול דעת ובעיקר בניסיון כדי למצוא את שביל הזהב בין מקצועיות וסמכותיות, לבין אטימות נמהרת שעלולה להסתיים לא רק בקבלת החלטה גרועה, אלא גם במבוכה מקצועית.

ובכל מקרה, אני חוזר על זה שוב: אף אחד, בשום תחום עיסוק, עוד לא הצטער על זה שהוא הקשיב יותר מדי.

סיפור אישי די מביך על דלת עם לקח חשוב בסוף

הכפתור האדום הזה מותקן בסמוך לדלת פנימית במגדל משרדים גדול בתל אביב. היא מובילה לחדר המדרגות, ומשם לשירותים של כל קומה. למען הפוסט הזה, שבסופו - אני מאמין - לקח חשוב, אני מוכן להודות במבוכה שהשבוע עמדתי מול הדלת הזאת במשך שתי דקות, ולא הבנתי איך פותחים אותה. אני מוכן אפילו להסתכן בהחרבת האמינות של הסיפור, ולהודות שאחרי שתי דקות, התקשרתי למישהו שהסביר לי מה עושים. סיפור אמיתי!

הסיבה שהסתבכתי כל כך היא שראיתי מולי רק שתי אפשרויות סבירות: ידית (הדלת היתה נעולה) וכפתור אדום גדול שמעליו הכיתוב STOP. הוא לא נראה לי קשור, ובראשי קישרתי אותו למצב חירום. כדי לפתוח את רוב הדלתות בקומה צריך כרטיס. חשבתי שאולי זה המקרה, אבל לא הצלחתי למצוא שום התקן שנראה כמו קורא כרטיסים (בשלב מסויים אפילו בדקתי שאף אחד לא רואה וניסיתי להעביר את הכרטיס ליד הכפתור האדום. בחיי). חזרתי לכפתור. הבנתי שיש סבירות טובה שהוא פותח את הדלת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי ללחוץ עליו. היה לי חשש אמיתי שלחיצה עליו תביא איתה אזעקה (באמת!) ולא הייתי מוכן להסתכן בזה. את הסוף אתם יודעים. שאלתי מישהו בטלפון, והוא אמר לי ללחוץ על הכפתור האדום.

הלקח של הסיפור הזה, מבחינתי, הוא לא שבנייני משרדים צריכים מעצבי אינטראקציות טובים יותר (למרות שזה יכול להיות נחמד); ואפילו לא להמליץ על שימוש בקונבנציות פשוטות על הדלתות האלה (להמנע מכפתור אדום גדול; לכתוב מעל "לפתיחה" במקום "Stop". אגב, אני רוצה להניח שיש איזה הגיון עקום - בטח חירומי - מאחורי הבחירות האלה). את הלקח מהסיפור החמוד הזה אני רוצה לקחת למקום אחר:

הרבה פעמים אנחנו שומעים אנשים אומרים על עיצובים שלוקים בחסר שזה לא נורא, "מקסימום הם ילחצו ואז הם יבינו". אז מעבר לקאטצ' פרייז הוותיק של סטיב קרוג, "אל תגרמו לי לחשוב" ובלה בלה בלה, אני רוצה שהסיפור האישי המביך הזה יזכיר לכם שתמיד יהיו מי שפשוט לא יבינו, כי הם לעולם לא ילחצו. הם לא ילחצו כי הם יחששו, כמו שאני חששתי, שיש סיכוי שזה ייגמר לא טוב. ואז הם יילכו להשתין במקום אחר; מקום שבו כל טמבל מבין איך פותחים את הדלת.

איך זה שאתרים ענקיים עושים שטויות איומות (על הכרוניקה של השלומיאליות ב-Soccernet)

התוכנית שלי היא שלא יהיו כאן יותר מדי "מה לא בסדר עם האתר הזה". כולם עושים טעויות, בכל מקום יש בעיות, ולא תמיד אנחנו יודעים את כל הסיבות ללמה ככה ולא אחרת. אם יהיו מדי פעם כאלה, אז זה כדי ללמוד משהו על נושא רחב יותר. אז זה היה דיסקליימר קטנצ'יק, ועכשיו סוקרנט.

בתור אוהד כדורגל אנגלי, סוקרנט (מבית ESPN) הוא אחד האתרים הקבועים שלי בעשר שנים האחרונות לפחות. מאז שאני זוכר אותו, בכל הגלגולים, היו לו שפע בעיות מחרבות חוויה: עיצוב, אוריינטציה, זמני טעינה ומה לא. כל גירסה פתרה כמה בעיות, ויצרה כמה בעיות אחרות. לדוגמה: באופן מסורתי, אחת הפעולות המסובכות ביותר בסוקרנט היא להגיע מכל מקום באתר לעמוד הבית. בגירסה הנוכחית תקעו באנר אופקי בראש העמוד, ממש מעל הלוגו, כדי לכבד את המסורת הזאת (לזכותם ייאמר שזה באמת אתר עצום, עם המון סקציות שמתעדכנות על בסיס קבוע). ולמרות ההיסטוריה למודת הבעיות שלי איתם, הגירסה האחרונה של סוקרנט, שעלתה לאוויר לפני כמה חודשים, קבעה רף לא ייאמן בכל מה שנוגע לחירבוש ובילבול המשתמשים. והכי גרוע זה שרוב הבעיות החדשות מתנקזות לאזור החשוב ביותר בכל אתר ספורט - לוח התוצאות. שימו לב לשלומיאליות:

1. ההיפך מדרמה
ככה נראה לוח התוצאות המהיר בעמוד הראשי (סימנתי אותו בחץ לבן, כי אין סיכוי שתמצאו אותו לבד). האם יש משהו שאומר פחות "חי", "דרמה" ו"כדורגל" מפלטת האפורים המדכאים האלה ומערום הפונטים הקטנטנים שדחוסים בתוכם? לא, אין.

2. הכפתור המוזר
(זה פייבוריט אישי שלי, וביני לבין עצמי כבר זכה למעמד של קאלט). בגירסאות קודמות של לוח התוצאות הרגיל, אפשר היה לבחור בין עדכון ידני לבין עדכון אוטומטי כל 45 שניות או כל 90 שניות (ברצינות!). הרבה זמן תהיתי למה למישהו לסמן שהוא לא מעוניין בעדכון אוטומטי של הלוח, ואכן בגירסה החדשה לא ניתן לכבות את העדכון האוטומטי. אבל מה שמצחיק הוא האופן המתריס שבו בוטלה האפשרות לעדכון ידני: מעל לוח התוצאות ניצב כפתור גדול בעל מראה מנוטרל, ועליו הכיתוב "Auto Update: On". מי שמנסה ללחוץ עליו מגלה שכלל לא מדובר בכפתור. זה רק אינדיקטור! ההודעה שיוצאת ממנו מסבירה שלוח התוצאות החדש מתעדכן תמיד אוטומטית. זה ממש לא מדוייק, אגב.

3. מי הבקיע?
זאת הפדיחה הגדולה, הבוטה והמוזרה ביותר, ובעצם הטריגר לפוסט הזה. לוח התוצאות הכללי של סוקרנט כולל בימים עמוסים עשרות רבות של משחקים סימולטניים. בגירסאות קודמות ניתן היה להרחיב בלחיצה כל משחק, ולראות את כובשי השערים והכרטיסים מבלי לעזוב את העמוד. הפונקציונליות המגה-חשובה הזאת (שאגב, קיימת בכל לוח תוצאות שאני מכיר) פשוט הועלמה, והותירה את המשתמשים האובססיביים אובדי עצות. אני לא זוכר שראיתי אי-פעם רגרסיה פונקציונלית כל כך בעייתית בשירות כל כך מרכזי.

4. זאת דרך ארוכה
הסו-קולד פיתרון לשערורייה מהסעיף הקודם מגיע בלוח התוצאות הממוקד (כלומר על פי ליגה, או מחזור משחקים). בניגוד ללוח התוצאות הכללי, כאן כבר מוצגים המשחקים עם שמות המבקיעים והמורחקים, אבל בלי שניתן יהיה לצמצם אותם. העיצוב השלומיאלי הזה גורם לכך שכשהגולים מתחילים לזרום, בערך מהמחצית כבר לא אי אפשר לקבל תמונת מצב של כל המשחקים בלי גלילה (לראיה). והרי המטרה העיקרית של העדכון האוטומטי היא לקבל את המידע בלי להתעסק בעכבר, לא?

זה החווייה, סטופיד (או למה ווסאבי הפסיד למינט)

קראתי אתמול פוסט מעניין ודי נוגע ללב של בחור בשם מארק הדלאנד. הדלאנד הקים לקראת סוף העשור הקודם יחד עם חבר שלו מהתיכון אתר בשם ווסאבי, שנועד לעזור לאנשים להבין לאן הכסף שלהם הולך ולתת להם כלים לחסוך יותר ממנו. ווסאבי.קום כבר לא קיים היום. הוא הפסיד בנוקאאוט למתחרה שלו, Mint, שעלה לאוויר כמעט שנה אחריו.

בפוסט שלו - שנקרא פשוט Why Wesabe Lost to Mint (אי אפשר להאשים אותו שהוא לא כותב לגוגל) - הדלאנד מנתח את התבוסה שלו בצורה מאוד מפוכחת. הוא מתחיל בפירוט הסיבות שבגללן הוא לא הפסיד. מינט לא עלה קודם, לא היה יותר ויראלי, ולמרות שהוא מסכים שווסאבי זה שם הרבה פחות טוב (בואו נקרא לילד בשמו - מחורבן), אין לזה קשר לתוצאה הסופית.

הסיבה המרכזית, כמו שהדלאנד עצמו מנסח אותה, היא שמינט התמקדו בלתת חוויה נוחה וקלה לגולשים שלהם, ו-ווסאבי לא. פשוט ככה. הייתי מתרגם, אבל זה נשמע יותר טוב באנגלית:

"Mint focused on making the user do almost no work at all, by automatically editing and categorizing their data, reducing the number of fields in their signup form, and giving them immediate gratification as soon as they possibly could; we completely sucked at all of that."

ואת הפיסקה הזאת במיוחד חשוב לתלות על המקרר (הדגשות שלי):

"You'll hear a lot about why company A won and company B lost in any market, and in my experience, a lot of the theories thrown about -- even or especially by the participants -- are utter crap. A domain name doesn't win you a market; launching second or fifth or tenth doesn't lose you a market. You can't blame your competitors or your board or the lack of or excess of investment.  Focus on what really matters: making users happy with your product as quickly as you can, and helping them as much as you can after that.  If you do those better than anyone else out there you'll win." 

כמה פיתרונות אפשריים לבעיה שהכי מציקה לי באינסטגרם

דמות קריפית. צילום: אני, מתוך הפיד באינסטגרם

אינסטגרם, למי שלא מכיר, היא אפליקציית אייפון סופר-מצליחה שמייצרת פיד חברתי של תמונות עם פילטרים וינטאג'יים שונים. הכלאה בין טוויטר והיפסטמטיק, אם תרצו. אני, כמו רבים מחבריי, משתמש בה המון ואוהב אותה לאללה. עם זאת, כל פעם שאני רוצה להעלות תמונה חדשה, אני צריך לצלוח מסלול לא פשוט, וקצת סובל.

משתמשי אינסטגרם יכולים לשתף תמונה לפיד שלהם בשתי דרכים: לצלם תמונה חדשה או לבחור אחת קיימת מתוך תיקיית התמונות של האייפון. מי שרוצה לצלם תמונה באמצעות האפליקציה, צריך להפעיל את אינסטגרם, לעבור ללשונית Share, לחכות למצלמה שתיפתח, ואז להוציא את הצילום לפועל. כעת, לאחר זמן המתנה קצר, מוצגת התמונה שזה עתה צולמה ואפשר לשקול אם להשתמש בה או לצלם אחת נוספת. משתמש מיומן ומרוכז יוכל להגיע לתמונה ראשונה תוך כ-8 שניות - רק 2-3 שניות אקסטרה בהשוואה לצילום במצלמה הרגילה. בהתחשב ביכולות המעבד של האייפון 3GS, זה די סביר, אבל לפעמים 2-3 שניות זה ההבדל בין תמונה טובה לתמונה מפוספסת. ועוד לא דיברתי על טייק שני ושלישי, וכן הלאה.

הנתיב ההגיוני

בגלל כל מה שתיארתי בפיסקה הקודמת, הנחתי שכולם בוחרים - כמוני - בנתיב ההגיוני ביותר: מפעילים את המצלמה של האייפון, מצלמים כמה תמונות, בוחרים את הטובה ביותר ומעלים אותה לאינסטגרם בזמנם החופשי. למה זה הגיוני יותר?

1. כמו שציינתי קודם, זה פלואו מהיר יותר - חיסכון ממוצע של 20-30 אחוז בזמן הצילום של התמונה הראשונה.

2. המצלמה של האייפון לא עוצרת כדי להציג את התמונה שצולמה אחרי כל לחיצה, ומאפשרת לקחת טייקים נוספים במהירות.

3. כל התמונות נשמרות באייפון בפורמט המקורי שלהן, לאיזה שימוש שלא תרצו.

(המקרה היחיד שבו חסכוני יותר לצלם ולהעלות תמונה ישירות מאינסטגרם, הוא זה שבו מושא הצילום הוא סטאטי והטייק הראשון יוצא כל כך טוב, שאתה אפילו לא מעלה על דעתך לנסות לשפר אותו. פרט לגחמה אמנותית, אני לא רואה סיבה לבחור בנתיב הזה).

ובכן, מכיוון שהפלואו ההגיוני ביותר הוא לבחור תמונה קיימת ולא לצלם דרך אינסטגרם, חשבתי שהם צריכים לאפשר נתיב מהיר יותר עבור מי שבוחר בו (מן הסתם, הנחתי, רוב האנשים). כדי להעלות לאינסטגרם תמונה קיימת, אני צריך ללחוץ על Share, לחכות 2-3 שניות שהמצלמה תיטען, ורק אז לבקש לטעון תמונה קיימת. זה מייאש.

זום על אזור הניווט הראשי של אינסטגרם

הפתעה (!) ואז כמה פתרונות אפשריים

מכיוון שאני אדם רציני, ערכתי סקר קצר*, ובו שאלתי משתמשי אינסטגרם איך הם מעלים תמונות לאפליקציה. ומה אתם יודעים - מתברר שלא כולם כמוני! מתוך 12 תשובות שקיבלתי, ההתפלגות היתה בערך חצי חצי. זה באמת לא אומר הרבה סטטיסטית, אבל הלך הרוח הציבורי די ברור: לא לכולנו יש אותה מערכת שיקולים לוגית (במידה רבה - רבה כל כך עד שהתלבטתי אם להשאיר כאן סוגריים - זה הלקח האמיתי של הפוסט: התזכורת החשובה הזאת שלא משנה עד כמה הדברים נראים לפעמים כמו נו בריינר, כשמדובר בבני אדם, אין תרחישים פרועים מדי).

בקיצור, לאור הממצאים מהסקר הבלתי מחייב שלי, אני רואה ארבע אפשרויות לשיפור המצב הנוכחי:

1. לחיצה על Share תוביל למזלג מהיר של בחירה בין צילום או שימוש בתמונה קיימת.

הפיתרון הזה אמנם יחסוך 2-3 שניות של טעינת המצלמה המיותרת בהרבה מקרים, אבל הוא מסורבל, מחייב ~חצי מהמשתמשים בקליק נוסף, ואולי חשוב מזה - פוגם במיתוג של אינסטגרם כאפליקציית שגר ושכח מיידית עם אפיל רומנטי.

2. לאפשר מספר טייקים, מבלי להציג תוצאות ביניים אחרי כל צילום.

זה כרגע החיסרון הכי משמעותי של צילום דרך האפליקציה לעומת שימוש במצלמה הרגילה. גישור על הפער הזה יהיה הפיתרון הסביר ביותר, ואני רוצה להאמין שאינסטגרם יתקרבו אליו בגירסאות הבאות. הוא גם נחוץ בנוסף על כל הפתרונות האחרים.

3. להפוך את אופציית הצילום/שיתוף לדיפולט בהפעלת האפליקציה

זה פיתרון קצת קיצוני, אז לא נראה לי שיש מצב לראות אותו קורם עור וגידים, למרות שיש לו המון כוח מיתוגי. 

4. הגדלת אזור של טריגר השיתוף, כך שיכיל גם צילום וגם שימוש בתמונה קיימת.

זה פיתרון שמתאים לאפליקציה חדשה שרוצה לעודד משתמשים פאסיביים להפוך לאקטיביים (ככל שאינסטגרם תרחיק ממעגלי המאמצים המוקדמים, יחס המשתמשים הפאסיביים רק יעלה). גם כך כפתור ה-Share מובלט וגולש אל מעבר לסרגל התחתון. אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה, להגדיל אותו עוד יותר ולהפוך אותו לדו-שימושי, או להפקיע חלק מהמסך הקיים.

אם יש כאן רעיונות נוספים או תובנות חדשות, אני אשמח לשמוע.

________

* גם מניהול הסקר יש מה ללמוד: בפייסבוק ענו לי שני חברים; בטוויטר שלושה; באינסטגרם  - שם יש לי הרבה פחות עוקבים - קיבלתי 10 תשובות.

אימאג' איקוני

פוסט זריז, לא יותר מכיתוב תמונה: מי שעיצב את האימאג' הזה, מתוך הפוסטרים למסיבה עם ג'ו קלוסל באומן (נוכחות חובה, אגב), עשה עבודה מדהימה. התמונה הזאת רודפת אותי בחלומות. תענוג.

מה עושים כשלא יודעים לצייר קו ישר

באז שנות אור. אני ציירתי את זה. באייפאד!

התשובה היא שצריך להתאמן הרבה.

יש לי בעיה גדולה בתחום הזה. אני גרוע מאוד בציור, ברישום ובכתיבה. ממש גועל נפש. מצד שני, אי אפשר להפריז בחשיבות של היכולת לתקשר רעיונות - קודם כל לעצמנו ואחר כך לאנשים שאנחנו עובדים איתם - והדרך הכי בסיסית, נוחה ונגישה לעשות את זה היא באמצעות דף ועט. ביל באקסטון מדבר על זה לא מעט בספר שלו "Sketching User Experiences", ובזכותו אני מתייחס להנחה הזאת כאל אקסיומה (אני תקוע כבר שנתיים באמצע הספר, אבל נראה לי שהבנתי את הרעיון; אבל אל תקחו את המילה שלי, זה נחשב ספר מאוד מומלץ). אז בזכותו אני מתאמן על קווים ורכיבים נפוצים מתי שיש לי רגע פנוי, כדי שלא יהיו פדיחות ברגע האמת.

לפני כמה חודשים נתקלתי בראיון הזה עם מרק בסקינגר, מרצה לעיצוב בקארנגי מלון, והוא די פתח לי המוח. בסקינגר מגיע מעיצוב תעשייתי, ואצל החבר'ה האלה אין חוכמות. אתה לא יכול להיות שרלטן שלא יודע להחזיק עט כמו שצריך ועדיין לקבל על זה כסף. אז בווידאו הזה הוא מסביר לא רק על החשיבות של הסקצ'ינג, אלא גם על ההבדלים המהותיים בין רישום מעפאן לרישום אמיתי, כמו שמעצבים אמיתיים צריכים לדעת לעשות. אם תצלחו את האיכות הדרדלה, אני חושב שתמצאו כאן מוטיבציה אמיתית ללכת ולהתאמן על הקווים שלכם, כולל כמה טיפים טובים. אני עדיין מצייר גרוע, אבל לפחות למדתי ממנו כמה צורות.

Mark Baskinger on Drawing Ideas and Communicating Interaction from Johnny Holland on Vimeo.

ולבסוף, הנה הטריגר לטקסט הזה: פוסט של בחור בשם פול אנט, שפסקת הפתיחה שלו מבטאת אחד לאחד את התחושות שלי בנושא הזה. חוץ מפתיח חושפני, יש כאן כמה טיפים מועילים לאללה לשרלטנים כמונו, שלא יודעים לצייר קו ישר, אבל פשוט אין להם ברירה.

דברים קטנים אבל מעצבניםםםםםםם

בדיוק נזכרתי בזה השבוע. זה מערכון שהייתי אובסס עליו כל הילדות שלי. היום קוראים לזה חוויית משתמש או חוויית לקוח. אז קראו לזה מנחם זילברמן (נדמה לי, אבל אשמח אם תתקנו אותי). מתחיל ב-44:20 כזה (אל תאמינו ל-07:35; זאת התוכנית המלאה), מיד אחרי משה והאורנג'דה.

התייעצות: האם כדאי לחלק לוגו לשני חלקים נפרדים

אני רוצה להתייעץ כאן. אחד הפרוייקטים שאני עובד עליהם עכשיו מורכב מהרבה מאוד תתי-אתרים, בשלוש רמות שונות. כלומר, יש אתר ראשי, תחתיו כמה אתרי משנה עצמאיים, ותחתיהם בהיררכיה כמה עשרות אתרים אוטונומיים נוספים.

נתון כי כל אתרי המשנה צריכים להיות ממותגים ומשוייכים בבירור לאתר האם. כלומר, הלוגו הראשי מחוייב בנוכחות בולטת לצד השם (הדי גדול ובולט לכשעצמו) של כל אחד מתתי-האתרים. כרגע, לפחות, הם ניצבים זה לצד זה. קודם כל לוגו האתר הראשי, ולשמאל שם האתר המשני.

המקבילה הטובה ביותר להדגים את הסיפור הזה היא האתרים הוורטיקליים של וואלה!. קחו למשל את וואלה! ספורט. אפשר להסתכל עליו כעל לוגו אחד - "וואלה! ספורט" - שלחיצה עליו תחזיר אותי תמיד לעמוד הבית של אזור הספורט; ואפשר לראות אותו כחיבור של שתי כותרות נפרדות לחלוטין: "וואלה!" ו"ספורט". 

ההפרש בין השחור של "וואלה!" והאפור הבהיר של "ספורט" רומז כי אכן, במקרה הזה מדובר בהלחם פונקציונלי. לחיצה על "וואלה!" תוביל לעמוד הבית של הפורטל (חחח, אמרתי פורטל), ואילו קליק על "ספורט" יחזיר אותי לעמוד הבית של הערוץ שבו אני נמצא כרגע. במקרה הזה ספורט.

כמובן שלסיפור הזה יש יתרונות וחסרונות. היתרון הברור הוא שברגע שהבנתי את השיטה, עומדת לרשותי כותרת אחת בעלת פונקציונליות כפולה, שמאפשרת לי גישה מהירה לשתי רמות בעץ; החיסרון הברור הוא שאם לא/עד שהבנתי את השיטה, נידונתי ללימבו שכולו בלבול וייסורים (הרי מבחינה לוגית טהורה, "וואלה!" אמור לשבת מעל "ספורט" ולא מימינו, וכך להבהיר את היחס בין השניים בעץ).

וכאן מגיעה ההתייעצות, בעצם. איזה גישה לאמץ? האם, לשיטתכם ומנסיונכם (ואני מבקש, אם אפשר, שתהיו רגע גם אמא שלי, ולא רק אתם), מדובר בנו בריינר, ואבחנה גרפית כמו במקרה של וואלה!ספורט מספיקה כדי להדגיש את הגבולות? או שעדיף לא לקחת סיכונים, ולהוסיף אבחנה היררכית שתעיק על העיצוב אבל תצמצם את הסיכוי לבלבול בין הרמות?

דבר שצריך: מקום מוגן להדביק בו פערים תרבותיים דרך חברים

פייסבוק עשה עבורנו המון בכל מה שקשור לאקספלורציה וקירוב של תוכן רלוונטי. פעם היינו צריכים לחפש את התוכן הזה בכל מיני מקומות, היום הוא מגיע אלינו ישר לפיד. זאת ועוד - הוא גם די מדוייק. הרי הוא מגיע מהחברים שלנו. יש כמובן עוד מקומות, עם התמחות נקודתית: Last.fm עושה את זה במוזיקה, יוטיוב עושה את זה יותר ויותר טוב בווידאו, וגוגל רידר עושה את זה עם טקסטים. לכולם יש היום אלגוריתמים יעילים, והם כלי גילוי מדהימים לתוכן.

הבעיה היא אותה בעיה ישנה של רעש איום ונורא. הממשקים של כל השירותים האלה מעודדים הפרעות קשב, ולא התעמקות. כולם מציעים עוד מאותו דבר, או עוד דברים שאולי יעניינו אותך. וזה בסדר גמור, זה התפקיד שלהם ולא הייתי מקבל שום אפשרות אחרת.

עם זאת, אני די בטוח שיש מקום לשירותים אחרים, צנועים יותר, שיישענו על התובנות המדוייקות שפייסבוק, לאסט.פמ וחבריהם ממצות מהגרף החברתי שלנו, וייתנו הזדמנות להדביק את הפער. אבל לא במצב החזירות הבולמית שמאפיין את המירוץ אחרי הלינק הבא, אלא בתוך סביבה סגורה ומגוננת.

אז בגדול אני מציע משהו כזה: לאחר התחברות באמצעות פייסבוק, הייתי רוצה להגיע ליעד מבוצר ונטול הסחות דעת, שבו אקבל - פעם אחת ביום, ולא שניה אחת פחות מזה - הזדמנות להתעדכן בקרם דה לה קרם התרבותי של הפיד שלי. הייתי רוצה לראות שם קישור אחד, וידאו אחד, שיר אחד וטקסט אחד. וזהו! בלי אפשרות להמשיך משם הלאה ליעדים מקבילים, בלי הצעות ל"עוד אייטמים דומים" או "אנשים כמו אהבו גם את...". שום כלום. רק ארבעת הדברים האלה. זה כמובן צריך להיות זמין גם באייפון ובאייפאד, מפני שהרבה פעמים, אלה הפלטפורמות שנמצאות שם כשיש לי 10 דקות להדבקת פערים.

זה יגרום לי המון נחת. אני קורא לזה ה-Happy Place שלי. מצ"ב סקיצה מהירה.

למה כל אתר תוכן צריך סרגל עליון צף

אחד הפטנטים הכי שימושיים באייפון הוא הגלילה המהירה לראש העמוד, באמצעות לחיצה על הסרגל העליון בכל אפליקציה שמשמרת אותו. במסך קטן כמו באייפון, זאת פונקציונליות קריטית, מפני שהרבה פעמים נמצא שם חלון החיפוש ואפשרויות ניווט נוספות.

גלישת הדסקטופ הנוחה והמרווחת, לעומת זאת, מזמנת אבסורד. מי שרוצה להגיע מהר לראש העמוד צריך להזיז את היד מהעכבר וללחוץ על Home (בהנחה שמישהו סיפר לו על הכפתור הזה), או ללטף את הגלגלת 200 מטר למעלה (מאז הגלגלת בעכבר, גרירה של הסקרולבר היא לא אופציה בשבילי). אבל זה רק מיני-אבסורד, כי השאלה האמיתית שצריכה להישאל פה היא למה בעצם אנחנו מתבקשים לגלול עד ראש העמוד כדי לנווט או לקבל אינדיקציות חשובות? הרי אין פה מצוקת מקום כמו באייפון, וממילא הבון-טון הוא Header נמוך ופונקציונלי, אז למה שלא יהיה לי זמין כל הזמן?

האבסורד הזה בולט במיוחד בפייסבוק, מפני שהפיד בנוי ככה שהוא מעודד במפגיע גלילה אינסופית במורד העמוד, למרות שכל האינדיקטורים הקריטיים לפעילות שלי שם (חוץ מהצ'אט) ממוקמים על הסרגל העליון.

במייספייס וטוויטר, שני אתרים שעברו שיפוץ גדול לאחרונה, כבר אימצו את הרעיון המתבקש הזה (למראות שמייספייס לא היו יכולים בלי טעות מחרידה, והשאירו פס שקוף בין שני חלקי הסרגל שמשגע את העיניים). חייבים להניח שפייסבוק ויוטיוב יהיו שם עוד מעט. לשניהם ממילא יש סרגל עליון קומפקטי לאללה, ובשניהם זה עשוי ישפר מאוד את חוויית הגלישה. ומכיוון שחיפוש התמונות שלהם כבר בנוי ככה, אולי גם החיפוש הראשי של גוגל יתיישר לשם בקרוב.

אז עכשיו יש לי שתי שאלות:

1. מישהו מכיר אתר ישראלי גדול עם סרגל ניווט עליון צף?

2. מישהו מצליח לחשוב על חסרון מהותי לשימוש באלמנט כזה?

פיתרון אפשרי לבעיה הזאת של התמצאות במרחב

אילוסטרציה: מתוך הקולקציה היפה הזאת

אין לי דיסלקציית מפות רצינית, אבל סוג אחד שלהן מצליח תמיד לבלבל אותי, וזה שלטי "אתה נמצא כאן". אתם יודעים, כאלה שמוצבים בקניונים, קמפוסים ולפעמים סתם ברחוב. לא יודע למה הם יותר מבלבלים אותי ממפות דרכים רגילות, אבל זאת עובדה.

בכל מקרה, אתמול חשבתי על פיתרון שמח לבעייה הזאת. ההשראה היא ספרי פופ-אפ, וזה הולך ככה: אנשים רגילים, בלי בעיות קריאת מפה, יחוו את השלט כמו שהוא. אנשים כמוני יטו את השלט למצב אופקי, ואז נקודות הציון העיקריות יקפצו למעלה כמו בספרי פופ-אפ. בהנחה שהשלט יוצב בזווית הנכונה ביחס למציאות, נראה לי שזה יקל מאוד על ההתמצאות במרחב. עשיתי תרשים, אם מישהו עם בית מלאכה רוצה להוציא את זה לדרך:

פרויקט שיתופי: ערכת וויירפריימינג בעברית לגוגל דרואינג

מאז ומתמיד אני עושה את הוויירפריימים שלי בפוטושופ. שילוב של הרגל, צורך אסתטי ואובססיה לשליטה מקסימלית. בחודשים האחרונים, ככל שהפרויקטים שאני עובד עליהם נעשו מורכבים יותר, ודרשו יותר מסכים ויותר איטרציות, הבנתי שהטירוף הזה חייב להסתיים. ההחלטה שלי נכון להיום (ועל זה אולי ארחיב יותר בפוסט נפרד) היא לעבוד על מסכי הקונספט המרכזיים בפוטושופ, ועל יתר המסכים לעבוד בסביבה קלה ונוחה יותר לשיתוף וסבבים של עדכונים.

עוד לא עברתי על כל האופציות. אני יודע ש-Axure פייבוריטית של הרבה אנשים, אבל עוד לא מצאתי לה סיריאלי, והעלות הגבוהה שלה די מטרידה. מה גם שהיא תוכנת דסקטופ, שזה קצת מביך בימינו. בדקתי את מוקינגבירד - אפילו שילמתי 9$ לחודש - אבל ממש בלתי אפשרי לעבוד שם בעברית (למי שמתעניין, יש עוד הרבה כאלה. כאן אפשר למצוא סקירה טובה).

ואז נתקלתי בפוסט של הדוד הזה מדנמרק, שעושה את הסקיצות שלו בגוגל דרואינג, ואפילו יצר כמה קיטים כדי שתוכלו להתחיל לעבוד. זה נתן לי השראה כפולה. קודם כל, החלטתי להתחיל לעבוד עם גוגל דרואינג; שנית, החלטתי להתחיל מאגר רכיבים גרפיים ציבורי בעברית. המטרה היא שכל מי שרוצה יוכל לתרום למאגר השיתופי הזה על פי ראות עיניו. התחלתי עם הדברים הבסיסיים, כמו טאבים אופקיים, תיבת חיפוש, צ'קבוקסים ואפילו כמה אייקונים, אבל אתם יודעים איך זה, אין לזה סוף. לגוגל דוקס אין כרגע פיתרון מובנה להוספה של רכיבים תוצרת בית כמו בוויזיו, למשל, ככה שהכל קצת פרטיזני. אבל זה רק עושה את זה יותר כיף.

חוץ מבעיית התמיכה ברכיבי DIY, יש עוד בעיה קריטית בגוגל דרואינג: אין אינדיקציה לפיקסלים וסרגלים שאפשר לעבוד איתם. יש גריד בסיסי, של קוביות בגודל 16X16, אבל מי שרוצה לעבוד לפי סטנדרטים אבסולוטיים די אבוד שם. אז מה שעשיתי זה לתרגם פנימה את גריד 960 הפיקסלים ו-12 הטורים של נתן סמית, שהוא נקודת ההתחלה הדיפולטית שלי בפוטושופ. למעשה, נראה לי שזה אפילו חשוב יותר מקיט הרכיבים.

אז אם לסכם:

יש גריד ויש רכיבים. כרגע הם במסמך דרואינג אחד פומבי וכולם מוזמנים לזרוק פנימה רכיבים ואייקונים משלהם. אם תהיה היענות אני אפריד אותם, וככה אפשר יהיה להעשיר את מאגר הרכיבים באופן נוח וקוהרנטי.

> למסמך השיתופי בגוגל דוקס

למה הבלוג הזה בבלוגר (במקום אינטרו)

התוכנית המקורית היתה כמובן לבנות בלוג יפה בוורדפרס. הקונספט לבלוג: דברים שצריך. לפעמים יש לי רעיונות לדברים שכדאי שיהיו, אבל עדיין אין, או שסתם לא ראיתי. בקיצור, סוג של פורטפוליו דמיוני. עיצבתי את הבלוג (האימאג' כאן הוא חתיכה מהעיצוב), ואפילו הכנתי סקיצות יפות לשני מוצרים דמיוניים, מלווים בהוראות הפעלה, והכל נראה על המסלול להמראה. זה היה לפני שנה.

זה באמת לא כזה מסובך לבנות בלוג יפה בוורדפס, גם למי שצריך (כמוני) לירוק דם על הסטיילשיט, ולמצוא חבר שיעזור עם קצת ג'אווהסקריפט. אבל העובדה היא שזה פשוט לא קרה. יש יותר מדי חסמים עבור האדם הפשוט והעסוק (הגירסה הראשונה של זה עדיין שם, אם זה מעניין מישהו).

אז נכון, בלוגר הוא סוג של פשרה. האמת, אפילו לא חשבתי עליו כאופציה. כשרציתי משהו מהיר וחינמי הלכתי אוטומית לטאמבלר. אבל גם שם זה סיוט בשביל קז'ואל בלוגינג. אין תגובות מובנות, צריך להפוך הכל לעברית וכו'. וזה היה הרגע שבו התגלגלתי לבלוגר. נכון, מכוער פה רצח ולכל אופציה יש 32 כפתורי רדיו. אבל היי, היה לי בלוג - ובעברית - תוך 2.5 דקות.

אז זאת הסיבה שמצאתי את עצמי בבלוגר. כמו שמיברג היה אומר, הובסתי. אבל נראה לי שזה לטובה. אני אסחף עם זה, ואתן למדיום לנווט את התוכן. לא צפויים כאן מיזמים גרנדיוזיים. רק הערות, מה שנקרא. על עיצוב ואינטראקציות, במובן הרחב של המילים.

למה אני מאמין רק לאדוויל ליקווי-ג'לס

ההבנה שלי ברוקחות מינימלית, אבל איכשהו אני יודע שהחומר הפעיל במשככי כאבים תופס אחוז זעום מהקפסולה שמאחסנת אותו. היה לי פעם קודאין בבית. זה אמור להיות משהו די חזק - לשיעול וכאבים הובטח בחוברת - אבל בחיי שלא יצא לי ממנו כלום. הוא היה כל כך קטן.

קראתי לא מזמן שבימים הראשונים של Blogger, כשהיית פותח שם בלוג חדש, הוא היה מעלה כתובית בנוסח “המתן! אנחנו יוצרים לך את הבלוג”. למעשה, לא היה בזה שום צורך. הבלוג החדש נוצר תוך עשירית שניה. אבל בבדיקות משתמשים הם גילו שאנשים פשוט לא מאמינים שזה קורה כל כך מהר. “זה הכל? משהו כנראה לא בסדר”.

זאת בדיוק הבעיה שלי עם קפסולות קטנות מדי, או כאלה שנראות כמו גבב של אבק אפרפר. אני פשוט לא מאמין להן. לכן, מכל הכדורים שאני מכיר, אדוויל הוא התרופה המושלמת. יכול להיות שהרוקחים שעשו אותו באמת חכמים יותר, לא יודע, אבל מבחינתי זה קודם כל עיצוב. הנה מה שהופך את אדוויל למעולה כל כך:

1. יש עסיס נוזלי עם לוק&פיל רפואי בתוכו, ואפשר ממש לראות אותו! והוא ירוק בהיר!! זה בריא!!!

2. הגודל שלו מושלם. גדול מספיק כדי להעלים את כל הכאבים, אבל לא גדול מדי שעלול להתקע לי בגרון*

3. תחזיקו כדור אדוויל ביד ותלחצו טיפה. זה תמיד מרגיש כאילו הוא מלא ב-5% מעבר לקיבולת המקסימלית שלו, ועומד להתפוצץ מאושר. מישהו שם כנראה הכניס בטעות אקסטרה בריאות לתרופה שלי.

*ויטמינים הם תמיד ענקיים, כי כנראה שזה שוק שלא מגלגל מספיק בשביל לשכור מעצבי מוצר טובים. או שסתם קניתי ברנד זול מדי. הם היו כל כך גדולים, שלא האמנתי שאני אמור להכניס אותם בשלמותם לגרון, אז חתכתי לחצי. זאת היתה טעות. הוא נתקע בכל זאת, וגם שרט לי את הוושט.