סיפור אישי די מביך על דלת עם לקח חשוב בסוף

הכפתור האדום הזה מותקן בסמוך לדלת פנימית במגדל משרדים גדול בתל אביב. היא מובילה לחדר המדרגות, ומשם לשירותים של כל קומה. למען הפוסט הזה, שבסופו - אני מאמין - לקח חשוב, אני מוכן להודות במבוכה שהשבוע עמדתי מול הדלת הזאת במשך שתי דקות, ולא הבנתי איך פותחים אותה. אני מוכן אפילו להסתכן בהחרבת האמינות של הסיפור, ולהודות שאחרי שתי דקות, התקשרתי למישהו שהסביר לי מה עושים. סיפור אמיתי!

הסיבה שהסתבכתי כל כך היא שראיתי מולי רק שתי אפשרויות סבירות: ידית (הדלת היתה נעולה) וכפתור אדום גדול שמעליו הכיתוב STOP. הוא לא נראה לי קשור, ובראשי קישרתי אותו למצב חירום. כדי לפתוח את רוב הדלתות בקומה צריך כרטיס. חשבתי שאולי זה המקרה, אבל לא הצלחתי למצוא שום התקן שנראה כמו קורא כרטיסים (בשלב מסויים אפילו בדקתי שאף אחד לא רואה וניסיתי להעביר את הכרטיס ליד הכפתור האדום. בחיי). חזרתי לכפתור. הבנתי שיש סבירות טובה שהוא פותח את הדלת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי ללחוץ עליו. היה לי חשש אמיתי שלחיצה עליו תביא איתה אזעקה (באמת!) ולא הייתי מוכן להסתכן בזה. את הסוף אתם יודעים. שאלתי מישהו בטלפון, והוא אמר לי ללחוץ על הכפתור האדום.

הלקח של הסיפור הזה, מבחינתי, הוא לא שבנייני משרדים צריכים מעצבי אינטראקציות טובים יותר (למרות שזה יכול להיות נחמד); ואפילו לא להמליץ על שימוש בקונבנציות פשוטות על הדלתות האלה (להמנע מכפתור אדום גדול; לכתוב מעל "לפתיחה" במקום "Stop". אגב, אני רוצה להניח שיש איזה הגיון עקום - בטח חירומי - מאחורי הבחירות האלה). את הלקח מהסיפור החמוד הזה אני רוצה לקחת למקום אחר:

הרבה פעמים אנחנו שומעים אנשים אומרים על עיצובים שלוקים בחסר שזה לא נורא, "מקסימום הם ילחצו ואז הם יבינו". אז מעבר לקאטצ' פרייז הוותיק של סטיב קרוג, "אל תגרמו לי לחשוב" ובלה בלה בלה, אני רוצה שהסיפור האישי המביך הזה יזכיר לכם שתמיד יהיו מי שפשוט לא יבינו, כי הם לעולם לא ילחצו. הם לא ילחצו כי הם יחששו, כמו שאני חששתי, שיש סיכוי שזה ייגמר לא טוב. ואז הם יילכו להשתין במקום אחר; מקום שבו כל טמבל מבין איך פותחים את הדלת.