 |
| הגביע באדיבות "אינדיאנה ג'ונס והגביע הקדוש" |
התחלתי לעשות את מה שאני עושה עכשיו לפני משהו כמו חמש או שש שנים. זה קרה באופן קצת מוזר. יום אחד פשוט החלטתי להפסיק לעשות את מה שעשיתי עד אז (הייתי עורך תוכן בכל מיני מקומות), ולהתחיל להיות מאפיין אתרים, כמו שקראתי לזה אז. הצגתי את עצמי כמישהו שיודע לעשות את זה, ואיכשהו - אני לא בטוח איך - זה תפס. האמת? אני לא לגמרי מופתע. היה לי ביטחון גדול מאוד בעצמי. חשבתי שאני יודע הכל. האמת היא שלא ידעתי כלום.
במבט לאחור, מדהים לגלות עד כמה הייתי אידיוט. אני מעלה עכשיו באוב את ימיי הראשונים בתחום, ומתכווץ במבוכה. נכון, לא היה לי כמעט ידע מקצועי ותיאורטי כדי לעבוד איתו, שזה מצב לא אופטימלי לכשעצמו, אבל מתקבל על הדעת אצל מתחילים - במיוחד בתחום נזיל וגמיש כמו המדיה החדשה, מה שנקרא. ולמרות זאת, מה שבאמת היה חסר לי באותם ימים זה מנה גדושה של ענווה. זה לא בגלל שהייתי שחצן, או יהיר, או כל מילה שהיא ההיפך המילוני מענווה. כי זה לא מדוייק. זה באמת, פשוט, לגמרי בגלל שהייתי אידיוט.
ימיי כאידיוט
אני אנסה להסביר: כשהייתי אידיוט, הנחתי - ושוב, זאת היתה הנחה תמימה לחלוטין - שכל העסק הזה פשוט וקל, ומציית למערך בסיסי מאוד של אמיתות וטעויות, עשה ואל תעשה. בהפשטה גסה זה הלך בערך ככה: יש כמה אתרים שאני אוהב; הם עושים את הדברים נכון; בכל שאר המקומות עושים את זה גרוע; מי שלא מבין את זה צריך להכיר את האתרים שאני אוהב ואז הוא יבין; ואם הוא לא יבין, הוא טמבל מארץ הטמבלים (אגב, הייתי שמח להודות שאני האידיוט היחידי שהיה שם, אבל את הלך הרוח הזה, בין אם כסאבטקסט ובין אם באותן מילים בדיוק - יוצא לי לשמוע כמעט בכל פגישה).
ככל שעבר הזמן, והעמקתי את ידיעותיי בתחום, גיליתי דבר מוזר: יש לי הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. מכאן הקשתי את התובנה הכי קריטית לפעולתי במרחב הזה: אני חייב לכפות על עצמי ענווה בכל מחיר. בכל פעם שכבשתי את היצר האידיוטי שלי לדעת אינסטנקטיבית מה נכון, והקשבתי למה שאנשים אחרים חושבים שנכון, התמורה היתה מיידית. הרגשתי שאני לומד עוד משהו.
אנשים הם מוזרים
הרציונל מאחורי הצורך בענווה כאן הוא ברור. יש מעט מאוד אמיתות אבסולוטיות בעולם העיצוב, אם בכלל. אנחנו יודעים בוודאות שכפתור מחיקה לא יכול להיות ירוק, וזהו פחות או יותר. אין הרבה חוקים שאי אפשר לשבור, ולמרות שיש שפע של קונבנציות שכדאי לציית להן, מן הראוי להעמיד אותן תמיד למבחן, בהתאם לנסיבות. וכמובן, בסופו של דבר הכל מתנקז למשתמשים. והמשתמשים הם אנשים. ואנשים הם מוזרים, אתם יודעים.
הבעיה היא שלהשתחרר מהאקסיומות המושרשות וההעדפות הפרטיות שלנו לטובת הקשבה ופתיחות מחשבה אמיתית זה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה. כולנו משתמשים באינטרנט, יש לנו דעות נחרצות לגבי איך הדברים צריכים להיות כדי שיהיה לנו נוח ונעים, והכי גרוע - לרוב מי שמתעסק בתחומי העיצוב יש חיבה יתרה לאסתטיקה. והעדפות אסתטיות הן פתח לצרות צרורות.
מבחן התוצאה
בגלל זה אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד על ענווה מאנשי שיווק מכירות. לא כי הם מגיעים עם שק גדול של צניעות מהבית, חלילה (הו לא, הם לא), אלא בגלל שרבים מהם אילפו את עצמם להשאיר את ההעדפות הפרטיות שלהם בבית. מפני שהם מבינים שיש רק פרמטר אחד רלוונטי, וזה מבחן התוצאה (ציטוט מוצלח ששמעתי מאיש שיווק אחד לא מזמן הלך בערך ככה: "באמת שלא מעניין אותי איך זה נראה. בסופו של דבר אנחנו נבדוק את זה על המשתמשים שלנו, ואם נגלה שהעיצוב הכי מכוער עובד הכי טוב, אז אני הכי אשמח; ככה אף אחד לא יעתיק את האתר שלי". אפשר רק לקנא באנשים כאלה).
ברור, ברוב המקרים אין לנו את הפריבילגיה לבחון כל החלטה שאנחנו עושים על קהל המשתמשים שלנו, וגם לא בקנה מידה קטן בהרבה, במבחן שימושיות כזה או אחר. אבל זאת בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים להיות קשובים - ואני אגיד יותר מזה, אסירי תודה - לכל בדל של אינפוט שאנחנו מקבלים לאורך התהליך מהקולגות והלקוחות שלנו. גם כשנדמה שהם לא מבינים שום דבר, ומה שהם אומרים סותר לכאורה את כל מה שאנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים.
הגבול הדק בין ענווה לחוסר מקצועיות
כמובן שקיים גם הצד השני של המטבע, וזה הסכנה של להיתפש כלא מקצועיים. אנשים אוהבים תשובות חותכות וברורות, והם מצפים מאנשי מקצוע מנוסים לספק אותן. אף אחד לא מצפה לשמוע בפגישה עם מהנדס ענו שאי אפשר באמת לדעת מה יהיה עם הגשר היפה שלו כשאנשים יעלו עליו. גם מאיתנו מצפים למידה דומה של ביטחון, ובמידה רבה של צדק. אני חושב שכאן צריך להשתמש בשיקול דעת ובעיקר בניסיון כדי למצוא את שביל הזהב בין מקצועיות וסמכותיות, לבין אטימות נמהרת שעלולה להסתיים לא רק בקבלת החלטה גרועה, אלא גם במבוכה מקצועית.
ובכל מקרה, אני חוזר על זה שוב: אף אחד, בשום תחום עיסוק, עוד לא הצטער על זה שהוא הקשיב יותר מדי.
יפה, מלבד שירבוב הצירוף הערסי "מבחן התוצאה". זה הרי ביטוי חסר משמעות.
השבמחקיותר מדי מדורי ספורט כנראה
השבמחקהו הו - אין לך מושג כמה מהנדסים לא ממש יודעים מה יהיה עם הגשר היפה שלהם כשאנשים יעלו עליו.
השבמחקטוב לדעת, גדעון.
השבמחקאהבתי.
השבמחקפוסט מצוין, תודה.
גרמת לי לחייך.
השבמחקשמחה לראות שיש מקום לענווה בעולמנו הקט.
אגב, להיות טיפש/תמים, גם לזה יתרונות לפעמים.
גדעון, מקווה שאתה לא מהנדס.
היר היר! פוסט נהדר. אישית אני יכול להעיד שהוא נכון גם למתמטיקה.
השבמחקאהלן אחי,
השבמחקהצצה ראשונה שלי בבלוג הזה והיה בהחלט שווה (הגעתי מהקישור של ויטלי ב- UXI).
מאוד מסכים עם המסר של הפוסט. זה לקח שאני צריך לצערי ללמד את עצמי שוב ושוב.
רק דבר אחד הייתי מוסיף בצד החסרונות. מלבד הסכנה להתפס כלא מקצועי, הייתי מוסיף את הסכנה להיסחף יותר מדי לצד של הלקוח.
למעשה זו הסכנה הגדולה יותר בעיני.
כמו שאמרת, בפרויקטים רבים אין לנו זמן/כסף כדי ממש לבדוק על משתמשים (למרות שבהרבה מקרים זה יותר מהיר וזול מכפי שנדמה לנו), אז התוצאה היא שאנחנו מקבלים פידבק בעיקר מהלקוח.
והלקוח, עם כל הכבוד לו, ברוב המקרים מתקשה מאוד לראות את הדברים בעיני המשתמש (הוא יותר מדי עמוק בתוך העסק שלו).
התפקיד שלנו, בין היתר, הוא להוות את נציגי המשתמשים בתהליך. אם לא נדע לעמוד על דעתינו, המשתמשים יצאו מופסדים (וברוב המקרים גם הלקוח, בסופו של דבר).
אחד השיעורים שלי בענוה הוא לא לקטול עבודה של קולגות שלי, מתוך הבנה שבהחלט יתכן שהם המליצו על פתרון טוב יותר אבל הלקוח התעקש על האפשרות הפחות טובה.
אז כמובן, חשוב שנקשיב ונבין את הצרכים והמגבלות, וחשוב שנעמוד בתוקף רק על אותן נקודות שאנחנו יכולים לתקף, אבל לכל הפחות על הנקודות האלה חשוב לדעתי שנעמוד.
אתה צודק לחלוטין, אורן. זה בהחלט לא אמור לבוא על חשבון עמידה על דעתנו, ומה שאנחנו חושבים - על סמך הידע המקצועי שלנו - שהוא הנכון ביותר למוצר.
השבמחקיפה!
השבמחקזו הסיבה שבגלגולים קודמים שנאתי את טייטל ה-Usability expert שהעניקו לי. בגלל המילה 'מומחה' אנשים אמרו לי 'אתה הרי המומחה, אז למה אנחנו צריכים לעשות מבחן שימושיות אם אתה יכול להגיד לנו מה לעשות?'.
אני לא מומחה לכלום. עדיין לא.
מעולה.
השבמחק(אחח.. כמה אנשים הגיעו כל כך רחוק עם כל כך מעט ענווה)
ולא קראתי את המאמר כאן, אני מקווה שהבנתי את המסר משורה או שתיים שכן קראתי.
השבמחקאומר בקצרה :
באופן אקסיומטי
אני לא אוהב את מי שמגדיר עצמו כעניו.
פוסט משובח אחיחי.
השבמחקובכלל לא ידעתי שאתה גר כאן.