כך תסבירו בקלות ובקצרה למה עיצוב טוב עדיף על עיצוב גרוע

BigDeal מול באליגם. ממי הייתם קונים פדיקור דגים?

לא פעם מתעוררות אצל אנשים תהיות רדומות באשר לתרומה האמיתית של עיצוב הממשק והעיצוב הגרפי לשורה התחתונה (ולא משנה כרגע אם היא כסף, משתמשים יחודיים, תדמית, או כל פרמטר אחר). אשקר אם אומר שאצלי לא מתעוררות תהיות דומות מפעם בפעם, ובהחלט רוצה לקוות שאני לא היחיד שזה קורה לו בביזנס (אני אצא ממש אידיוט אם זה ככה, הא?).

בכל אופן, בדיוק בשביל הרהורים כאלה, טוב שמדי פעם מפעפעות היישר ללב המיינסטרים דוגמאות מובהקות לחוויה גרועה מכף רגל ועד ראש. מקרים כל כך בוטים של חוסר מחשבה, תכנון וליקויים עיצוביים, שגם מי שזה לא הדיי ג'וב שלו חוטף צמרמורת. וחשוב אולי יותר מכל במקרה הספציפי שלפנינו: דוגמה לעיצוב שבאופן מובהק פוגע בהכנסות של המוצר.

איך לעשות את זה נכון
כולם מדברים בזמן האחרון על שירותי הקופונים, וכמובן שבמדינת המעאכרים הזאת כבר יש איזה 92 מתחרים, וכל יום מתווסף עוד אחד לרשימה. מכיוון שאני סאקר של שופינג, אני מנוי על כולם, ואוהב לפתוח עם המבצעים האלה את הבוקר. זה מרגיע אותי, ומדי פעם אני גם קונה איזה קופון.

עכשיו, לכאורה אין פה אתגר גדול מדי. מייל יומי, עם מבצע אחד, שניים או שלושה, תמונה יפה, אינדיקציה צעקנית לאחוזי החיסכון, וכפתור הנעה לפעולה עצום. אז בואו נתחיל באמת באיך לעשות את זה נכון.

הדרך הבטוחה והקלה ביותר, כמו שאתם יכולים לראות כאן למטה, במבצע היומי של באליגם, היא לשכתב - או לשאוב השראה בשפתנו - עיצוב שידוע שהוא עובד. בעולם הדילים, לא צריך לחפור יותר מדי. יש שחקן אחד מרכזי, שקוראים לו גרופון, וכל מי שניגש להקים מיזם דילים הולך ללמוד מהם. אפשר להגיד הרבה דברים על העתקה ממוצר מצליח (כדאי לקרוא מה נילסן חושב בנושא), אבל זאת ככל הנראה האופציה הכי פחות מסוכנת, וככל הנראה גם הזולה מכולן. בעולם הזה, של רשימות תפוצה בנות עמוד בודד עם תרחישי שימוש מאוד ברורים  ומוגבלים, אני מוכן להסתכן ולומר שהיא כנראה גם הדרך הכי חכמה. אז כל הכבוד לבאליגם (וגם ל-Buy2 של וואלה!, בין השאר). אני באמת חושב שלא היה צריך ללכת רחוק יותר במקרה הזה.

מבצע של באליגם. כמו שצריך

איך עושים את זה לא נכון
מנגד, קחו את המוצר המקביל של Ynet, שקוראים לו BigDeal (המייל היומי מהם נמצא כאן למטה. האתר דווקא נראה כמו שצריך) ותראו איך הדבר האחרון שבא לכם לעשות זה לקנות ממנו דיל. קודם כל, כי לא ברור שזה מה שהמייל הזה רוצה שתעשו. אם אצל באליגם יש כפתור ירוק ענק שאומר "קנה", ב-BigDeal אף אחד לא טורח להזכיר מה אמורים לעשות פה,  למרות שלמייל הזה יש רק מטרה אחת. בניגוד למה שעשוי להתפרש ממנו, המטרה הזאת היא לא שתגזרו אותו בקו המקווקוו, אלא שתקנו מארזי עדשות מגע בחצי מחיר.

הלאה. בעוד אצל באליגם ודומיו ברור מאוד איזה מוצר עומד למכירה, בביגדיל צריך להתאמץ ממש כדי לפענח את העניין. הפונטים קטנים מאוד, ובהצעות הנוספות קורה הבלתי ייאמן ושמות המוצרים נחתכים באמצע! האם סביר לצפות ממישהו לקנות "פדיקור דגים gar..." או "עיצוב עוגות קפו..."? (קראתי שבאפל אף אחד לא מסתכל על סקיצות עם כותרות סטייל "לורם איפסום" או "כאן תהיה כותרת", אלא רק על טקסטים אמיתיים. זה בדיוק מה שהיה מונע את התקלה המטופשת הזאת).

נוסף על כל הצרות האלה, התמונות קטנות מכדי שאפשר יהיה ללמוד מהן משהו על המוצר שהן מלוות. שלוש מתוך 4 התמונות התחתונות סתומות לחלוטין, ויוצרות אפקט הפוך מהמטרה שלשמן הן הוכנסו: במקום להדגיש את המוצרים, הן יוצרות רעש שלא מאפשר להתמקד במבצעים.

עכשיו נשאלת השאלה, האם הייתם קונים מהחבר'ה האלה פדיקור דגים. וזה, בקצרה, הסיבה בשבגללה עיצוב טוב עדיף על עיצוב גרוע.

BigDeal. אוי ואבוי

טיפ לחג האהבה: איך לבחור בקבוק יין

זה היין שאני קונה בדרך כלל. יש מבצע בחינאווי, אגב: 3 בקבוקים ב-120 שקל

אני לא חובב גדול של יין, בלשון המעטה. למעשה, אני לא קונה כמעט אף פעם יין לצריכה עצמית. ובכל זאת, יש לי מתודולוגיה ברורה מאוד כשאני מגיע לבחור בקבוק, ואני חושב שכדאי שאתעד אותה כאן, כדי שאנשים שמעצבים וממתגים בקבוקי יין יידעו שיש תמורה למאמצים שלהם. חוץ מזה, כמובן, אפשר להקיש מדרך הפעולה שלי בדרך לבקבוק מסקנות שתקפות גם לתחומים אחרים.

למתודולוגיה, אם כך. כשאני בא לבחור בקבוק יין (אני מדבר רק על צריכה עצמית כרגע), יש שני קריטריונים בלבד שרלוונטיים עבורי.
1. שהיין יהיה יבש (אני מודה שזה פחות רלוונטי לבלוג הזה).
2. שיהיה לו פקק מתכת מתברג.

הסיבה שאני מחפש בקבוק עם פקק מתכת מתברג היא טריוויאלית להפליא: קל מאוד לפתוח ולסגור אותם. תכונה סופר-מתבקשת כשאתה בקבוק. מה שהרבה פחות ברור מבחינתי זה למה כל כך קשה למצוא בקבוקי יין כאלה. התחושה הלחלוטין לא מבוססת כל כלום שלי היא שמדובר באנומליה ישראלית. כלומר, שבמדינות עם תרבות יין מפותחת יותר, ברור לכולם שזה בסדר גמור לקנות יינות זולים עם פקק מתכת מתברג, אבל היבואנים בארץ לא חושבים שזה משהו שהישראלים מוכנים לו (זאת התחושה שלי, בכל מקרה. אני באמת לא מבין כלום בשוק הזה).

הלקח הקטנצ'יק שאפשר ללמוד מהסיפור נטול-האנרגיות הזה, מבחינתי: לא רק שלאנשים שונים יש מערכות שיקולים שונות ומשונות; מערכת השיקולים הזאת עשויה להשתנות גם אצל אותו אדם בהתאם לנסיבות (לארוחה אצל השגריר כנראה שהייתי הולך על אופציית השעם). במידת האפשר, כולם צריכים לקבל מענה סביר לסטיות שלהם.

שימו לב: שטויות מקושקשות שאתם עושים באתר פוגעות לכם באמינות ותדמית המותג

כתבתי כאן די בהתחלה שאני לא מתכוון להתעסק יותר מדי בשגיאות ובעיות UI של אחרים. זה בעיקר מנימוקי קארמה: כולנו עושים טעויות כל הזמן - כלומר, מקווה שזה לא רק אני - ולא הייתי רוצה להישחט לעיניי כולם על טעויות שאני עושה. ובכל זאת, אני רוצה להפנות רגע את תשומת הלב לעמוד הבית של ריגלי ישראל, כי אני חושב שבעלי ונציגי מותגים יכולים ללמוד מהמקרה שלו לקח קל וברור. 

והלקח הוא שכשאתה בונה אתר למותג שלך, ולא משנה עד כמה הוא נראה לך פשוט ונו-בריינר לעשייה, אתה צריך לערב בתהליך איש עם ניסיון בחווית משתמש ושמישות. אם אתה לא מערב איש מקצוע כזה, אתה מסתכן בכך שהאתר, ויחד איתו גם המותג שלך, יספגו פגיעה מסויימת ברמת האמינות וה[הכנס כאן מילה מהז'רגון השיווקי] שלהם.

במקרה של ריגלי ישראל, ברור שאף אחד לא חשב על האתר יותר מדי לפני שהוא עלה לאוויר בחופזה. משמאל למעלה יש תמונה של מסטיק שאי אפשר ללחוץ עליו, מתחתיו יש טיקר טיפים בלתי-שמיש והלוק הכללי, איך נאמר, לא בשיאו.

אבל מה שמעיד יותר מהכל שאיש ממשק לא העיף מבט על האתר לפני שהוא עלה לאוויר, זה 4 התמונות במרכז העמוד (שמרו על הפה, שמרו על המשקל וכו'). מישהו, אולי מנכ"ל ריגלי ישראל, חשב שיהיה מגניב לתמונות האלה איזה אפקט  ג'אווהסקריפט, כדי להוסיף קצת עניין ותנועה לעמוד. אולי בלחץ הזמן ובלהט הרגע, ואולי כדי לדמות תנועה של שיניים - אני באמת לא יודע - נבחרה ההתנהגות הכי מטופשת לארבע התמונות האלה; כזאת שב-20% מהמקרים מונעת מאנשים ללחוץ עליהן, רק בגלל שהם כיוונו את העכבר שלהם לחלק העליון של התמונה.

הנזק שהאפקט המקולקל הזה יוצר הוא כפול: ברמה הפרקטית, אנשים מתקשים להשתמש באתר; ברמה התדמיתית, אותם אנשים תוהים אם ריגלי ישראל מסתלבטת על הלקוחות שלה, מעגלת פינות ובגדול עושה שטויות מקושקשות גם בעוד תחומים פרט האתר שלה.

בקיצור, שני אקשן אייטמז לבעלי מותגים ונציגיהם בארץ:

1. אל תשיקו בחופזה.

2. ערבו איש UI בתהליך. אם לא מהתחלה, לפחות לפני שעולים לאוויר.

הצמדה לשמאל חייבת למות. גם לימין, כמובן

צילום: Jim Moran

אני לא מצליח להבין איך יש עוד אתרים שמוצמדים לשמאל (באנגלית; לימין בעברית) של הדפדפן. בכל פעם שאני נתקל באחד* כזה, אני נאלץ להשקיע עבודה פיזית בהסתגלות למצב החדש והמגוחך הזה. יש לי מסך 23 אינץ' והדפדפן פתוח בערך על 80 אחוז מהרוחב, ומוצמד לשמאל. ככה שאני יכול להעיד ממקור ראשון בוודאות: אתרים שמוצמדים לשמאל נראים כמו בדיחה (אתם עשוים לשאול את עצמכם למה אני לא מצמצם וממרכז את הדפדפן. אז חלק מהתשובה היא ג'ימייל - ראו בהמשך; והחלק המשמעותי יותר הוא שהחלונות שפתוחים מאחורי הדפדפן מפריעים לי בעין).

אבל למה בעצם אתם עושים לי את זה? (אני מדבר כאן לאתרים שוב) הרי המירכוז ניצח. זה הסטנדרט. לזה אני רגיל, שם העיניים שלי נמצאות, ולשם מכוון הפוקוס שלי. זה הדבר ההגיוני והנכון לעשות. המסכים התרחבו, אבל האתרים נשארו פחות או יותר באותו רוחב. מה ההגיון בלהשאיר אותם לכודים בגטו קטנטן בקצה המסך? עזבו את הצוואר והעיניים שלי; זה פשוט לא אסתטי.

יוצאים מהכלל עם היתר מיוחד במקרה הזה הם אתרים שעושים שימוש ב-100% מהמסך. הדוגמאות הבולטות כאן הם ג'ימייל ואמאזון, כל אחד מהסיבות שלו. בג'ימייל יש צורך להציג כבר באינבוקס כמה שיותר טקסט מתוך תוכן ההודעות. לאמאזון יש אינטרס ברור להציג עבור כל רוחב מסך את המספר האופטימלי של פריטים פר שורה.

כל השאר: אם אין לכם סיבה טובה, נא למרכז את האתר שלכם.

_________________________________________________________
* וזה לא סתם אחד. זה Adaptive Path, רק אחת מחברות הייעוץ הכי בולטות בתחום.

כשתגיות תופסות תחת

נתקלתי באתר הזה השבוע, ואני אוהב מאוד את השילוב שהולך שם בניווט הראשי בין תגיות לבין טאבים קלאסיים. אם תלכו לאייטם הזה, למשל, תראו שהוא ממוקם תחת שתי קטגוריות - Design ו-Inspiration במקרה הזה - ושתיהן מסומנות כפעילות. זה רעיון מוצלח בעיניי, מפני שהוא מוציא את הקטגוריות הוורדפרסיות שבדרך כלל אנחנו מתייחסים אליהן כסרח עודף מהגטו שלהן, ובועט אותן במעלה ההיררכיה. הרי בשום קונסטלציה אחרת לא היינו מעזים להפגיז עם 13 לשוניות בסרגל הניווט העליון.

חבל רק שאין אפשרות לבצע את ההצלבות האלה און דימנד, והן נותרות בתור חיווי בלבד. הייתי שמח לצ'קבוקס ליד כל קטגוריה, שיאפשר חיתוך אקטיבי על כמה קטגוריות במקביל. בכל מקרה, אני שומר לעצמי את הזכות לקבל השראה, מה שנקרא. ראו הוזהרתם.

למה ענווה היא תכונת מפתח בעיצוב לאנשים

הגביע באדיבות "אינדיאנה ג'ונס והגביע הקדוש"

התחלתי לעשות את מה שאני עושה עכשיו לפני משהו כמו חמש או שש שנים. זה קרה באופן קצת מוזר. יום אחד פשוט החלטתי להפסיק לעשות את מה שעשיתי עד אז (הייתי עורך תוכן בכל מיני מקומות), ולהתחיל להיות מאפיין אתרים, כמו שקראתי לזה אז. הצגתי את עצמי כמישהו שיודע לעשות את זה, ואיכשהו - אני לא בטוח איך - זה תפס. האמת? אני לא לגמרי מופתע. היה לי ביטחון גדול מאוד בעצמי. חשבתי שאני יודע הכל. האמת היא שלא ידעתי כלום.

במבט לאחור, מדהים לגלות עד כמה הייתי אידיוט. אני מעלה עכשיו באוב את ימיי הראשונים בתחום, ומתכווץ במבוכה. נכון, לא היה לי כמעט ידע מקצועי ותיאורטי כדי לעבוד איתו, שזה מצב לא אופטימלי לכשעצמו, אבל מתקבל על הדעת אצל  מתחילים - במיוחד בתחום נזיל וגמיש כמו המדיה החדשה, מה שנקרא. ולמרות זאת, מה שבאמת היה חסר לי באותם ימים זה מנה גדושה של ענווה. זה לא בגלל שהייתי שחצן, או יהיר, או כל מילה שהיא ההיפך המילוני מענווה. כי זה לא מדוייק. זה באמת, פשוט, לגמרי בגלל שהייתי אידיוט.

ימיי כאידיוט
אני אנסה להסביר: כשהייתי אידיוט, הנחתי - ושוב, זאת היתה הנחה תמימה לחלוטין - שכל העסק הזה פשוט וקל, ומציית למערך בסיסי מאוד של אמיתות וטעויות, עשה ואל תעשה. בהפשטה גסה זה הלך בערך ככה: יש כמה אתרים שאני אוהב; הם עושים את הדברים נכון; בכל שאר המקומות עושים את זה גרוע; מי שלא מבין את זה צריך להכיר את האתרים שאני אוהב ואז הוא יבין; ואם הוא לא יבין, הוא טמבל מארץ הטמבלים (אגב, הייתי שמח להודות שאני האידיוט היחידי שהיה שם, אבל את הלך הרוח הזה, בין אם כסאבטקסט ובין אם באותן מילים בדיוק - יוצא לי לשמוע כמעט בכל פגישה).

ככל שעבר הזמן, והעמקתי את ידיעותיי בתחום, גיליתי דבר מוזר: יש לי הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. מכאן הקשתי את התובנה הכי קריטית לפעולתי במרחב הזה: אני חייב לכפות על עצמי ענווה בכל מחיר. בכל פעם שכבשתי את היצר האידיוטי שלי לדעת אינסטנקטיבית מה נכון, והקשבתי למה שאנשים אחרים חושבים שנכון, התמורה היתה מיידית. הרגשתי שאני לומד עוד משהו.

אנשים הם מוזרים

הרציונל מאחורי הצורך בענווה כאן הוא ברור. יש מעט מאוד אמיתות אבסולוטיות בעולם העיצוב, אם בכלל. אנחנו יודעים בוודאות שכפתור מחיקה לא יכול להיות ירוק, וזהו פחות או יותר. אין הרבה חוקים שאי אפשר לשבור, ולמרות שיש שפע של קונבנציות שכדאי לציית להן, מן הראוי להעמיד אותן תמיד למבחן, בהתאם לנסיבות. וכמובן, בסופו של דבר הכל מתנקז למשתמשים. והמשתמשים הם אנשים. ואנשים הם מוזרים, אתם יודעים.

הבעיה היא שלהשתחרר מהאקסיומות המושרשות וההעדפות הפרטיות שלנו לטובת הקשבה ופתיחות מחשבה אמיתית זה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה. כולנו משתמשים באינטרנט, יש לנו דעות נחרצות לגבי איך הדברים צריכים להיות כדי שיהיה לנו נוח ונעים, והכי גרוע - לרוב מי שמתעסק בתחומי העיצוב יש חיבה יתרה לאסתטיקה. והעדפות אסתטיות הן פתח לצרות צרורות.

מבחן התוצאה
בגלל זה אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד על ענווה מאנשי שיווק מכירות. לא כי הם מגיעים עם שק גדול של צניעות מהבית, חלילה (הו לא, הם לא), אלא בגלל שרבים מהם אילפו את עצמם להשאיר את ההעדפות הפרטיות שלהם בבית. מפני שהם מבינים שיש רק פרמטר אחד רלוונטי, וזה מבחן התוצאה (ציטוט מוצלח ששמעתי מאיש שיווק אחד לא מזמן הלך בערך ככה: "באמת שלא מעניין אותי איך זה נראה. בסופו של דבר אנחנו נבדוק את זה על המשתמשים שלנו, ואם נגלה שהעיצוב הכי מכוער עובד הכי טוב, אז אני הכי אשמח; ככה אף אחד לא יעתיק את האתר שלי". אפשר רק לקנא באנשים כאלה).

ברור, ברוב המקרים אין לנו את הפריבילגיה לבחון כל החלטה שאנחנו עושים על קהל המשתמשים שלנו, וגם לא בקנה מידה קטן בהרבה, במבחן שימושיות כזה או אחר. אבל זאת בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים להיות קשובים - ואני אגיד יותר מזה, אסירי תודה - לכל בדל של אינפוט שאנחנו מקבלים לאורך התהליך מהקולגות והלקוחות שלנו. גם כשנדמה שהם לא מבינים שום דבר, ומה שהם אומרים סותר לכאורה את כל מה שאנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים.

הגבול הדק בין ענווה לחוסר מקצועיות
כמובן שקיים גם הצד השני של המטבע, וזה הסכנה של להיתפש כלא מקצועיים. אנשים אוהבים תשובות חותכות וברורות, והם מצפים מאנשי מקצוע מנוסים לספק אותן. אף אחד לא מצפה לשמוע בפגישה עם מהנדס ענו שאי אפשר באמת לדעת מה יהיה עם הגשר היפה שלו כשאנשים יעלו עליו. גם מאיתנו מצפים למידה דומה של ביטחון, ובמידה רבה של צדק. אני חושב שכאן צריך להשתמש בשיקול דעת ובעיקר בניסיון כדי למצוא את שביל הזהב בין מקצועיות וסמכותיות, לבין אטימות נמהרת שעלולה להסתיים לא רק בקבלת החלטה גרועה, אלא גם במבוכה מקצועית.

ובכל מקרה, אני חוזר על זה שוב: אף אחד, בשום תחום עיסוק, עוד לא הצטער על זה שהוא הקשיב יותר מדי.